האם שיפוטים אסתטיים הם סובייקטיביים? תקשורת חזותית ככלי שכנועי בפרסום – חלק ג’

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on whatsapp
Share on email

אולי תרצה להתחיל מחלק א’, חלק ב’

ייצוג של המציאות וייצוג של מציאות – כלים לפניה פרסומית ללקוח

 

ריאליזם אסתטי- ריאליזם זה מה שהיוונים קראו לו מימזיס. עמדה בפילוסופיה של האמנות לפיה ייצוג של המציאות נוצר על בסיס דמיון בין הייצוג החזותי לבין המושא שלו במציאות. בהתאם לעמדה זו, היחס המימטי בין ייצוגים חזותיים לבין המציאות נובע מהעובדה שהם נתפסים )קרי: מספקים קלט חושי( באותו האופן שבו נתפסת המציאות עצמה. בכדי ליצור ייצוג חזותי המספק את אותה תפיסה )או, לפחות, תפיסה דומה( לזו של המציאות ניתן להשתמש במגוון של טכניקות: קומפוזיציה “ריאליסטית”; שימוש בפרספקטיבה; צבעים “טבעיים” , הצללה מתאימה וכיו”ב. בעבר פיתחו טכניקות כדי ליצור אומנות מדויקת כמה שאפשר, פסלים וציורים שדומים בצורה יוצאת דופן למציאות.

אם כל זה נכון אז ציור מושלם הוא יהיה כל-כך דומה למציאות עד שנתהה אם זה המציאות.

היוונים אמרו שהצייר הטוב ביותר הוא זה שצייר פירות, שהיו כל-כך דומים לפירות אמיתיים עד שהציפורים טעו וניסו לאכול את הפירות. הציורים שלו היו כל-כך טובים שהם הצליחו להטעות גם בני אדם וגם חיות.

ריאליזם אסתטי- ייצוג כאחיזת עיניים

עם כל זה יש פיתוי להגיד שריאליזם הוא יותר טוב ככל שהוא יותר מאחז עיניים, ככל שהוא יותר מבלף. לדעת הרסטהאוס, יותר מדי תיאורטיקנים אמרו שציוריים יותר טובים כשהם נהפכים לאחיזת עיניים.

העמדה הריאליסטית מוליכה לעיתים לטענה כי ייצוג תמונתי טוב הוא כזה המצליח להטעות את הצופה ולגרום לו לחשוב כי הוא רואה את הדבר עצמו. ** התפתח ז’אנר שלם של אחיזת עיניים. 

ציורי “אחיזת עיניים( trompe l’oeil )  מצליחים לעיתים קרובות להטעות את הצופים ולגרום להם לחשוב כי אין מדובר בייצוגים חזותיים אלא במציאות עצמה.

אבל, כפי שהרסטהאוס מבהירה, ציורי “מאחזי עיניים” צריכים לעמוד בתנאים מגבילים: 

א. מגבלות ביחס לנושא המיוצג ביצירה.

ב. מגבלות ביחס לתפאורה שבתוכה מוצגת היצירה.

ג. מגבלות ביחס לחומרי היצירה.

בגלל המגבלות האלה יצירה ריאליסטית לא יכולה להיות אחיזת עיניים. להגדיר מימזיס כאחיזת עיניים זו בעיה.

*ציורים מצליחים לאחז את עינינו רק בנושאים מסוימים. לדוגמא: כשנראה חד קרן נדע שזה לא המציאות וזה רק ייצוג של רעיון.

במילים אחרות, הקריטריון לפיו יצירה מייצגת את המציאות במידה שהיא יכולה לגרום לצופה

להאמין (בטעות) כי מדובר במציאות הממשית, מתגלה כבעייתי ביותר.

הרסטהאוס אומרת שלא יכול להיות שאומנות יותר טובה ככל שהיא אוחזת את העיניים שלנו. שהיא תוגדר יותר טוב או פחות טוב בהתאם לנושא שלה, בהתאם לתפאורה או לחומרים שלה. היא מתנגדת לעמדה שמפרשת ריאליזם בתור אחיזת עיניים. אין ספק כי לא כל הציורים שנחשבים למייצגים את המציאות משתייכים לקטגוריית הציורים “מאחזי עיניים”. הריאליזם מסתפק, לפיכך, בטענה כי יצירה מימטית היא יצירה שבאמת דומה למקור. אבל מה זה אומר באמת דומה?

האם יש דבר כזה חיקוי?

הריאליסט יגיד שיצירה טובה לא חייבת להיות מאחזת עיניים, אבל צריך להיות דמיון. אבל איך בוחנים דמיון? איך בוחנים אם משהו דומה?

השאלה החשובה היא אפוא: האם יש דברים שבאמת דומים לדברים אחרים או שמא כל דמיון הוא תוצאה של פרשנות? טענת הריאליסט היא כי ניתן לדבר על דמיון בין הדברים עצמם, באופן בלתי תלוי לחלוטין בפרשנות הצופה: התמונה באמת דומה למקור, אני לא רק מפרש אותה ככזו. הריאליסט יטען שיש דברים שהם דומים באופן בלתי תלוי בפרשנות.

האם דמיון הוא רק עניין של פרשנות או שיש דבר כזה שדמיון באמת- מנותק מפרשנות תרבותית, סובייקטיבית. ריאליסט יטען שכן. שיש דבר כזה דמיון והפרשנות באה רק בשלב השני.

הגישה הריאליסטית מניחה כי ניתן להבחין באופן חד בין תיאור הייצוג החזותי כפשוטו לאמור: התפיסה החושית(  לבין פרשנותו  )קרי: המשמעות שהוא מייצג.

תיאור כפשוטו

אישה שמחזיקה תינוק. הריאליסט אומר שאנחנו יכולים להגיד שזה רק אישה ותינוק בלי תלות בפרשנות תרבותית, דתית וכדומה.

תפיסה חושית שמקורה בקלט חושי “טהור” או “לא-מעובד”. אבל כל מי שיודע קצת על נצרות מיד יודע שזו מריה, אמו הבתולה של ישו. וישו. אבל ברור לנו שמי שמעולם לא שמע על נצרות, לא ידע לפרש זאת כך. תיאור פרשני: מריה הבתולה וישו התינוק.

 

פרשנות שמקורה בפעילות קוגניטיבית מצד הצופה 

עיבוד הקלט החושי בהסתמך על סמלים, נורמות וכד’. הטענה אומרת שהפרשנות יכולה להשתנות מאדם לאדם, מתרבות לתרבות, אבל הבסיס הריאליסטי שהתיאור הוא אובייקטיבי לגמרי. קלט חושי טהור ולא מעובד. 

 

לדעת הריאליסט תיאור יכול להיות אובייקטיבי לגמרי, ואם משהו סובייקטיבי ומשתנה אז זו רק הפרשנות. 

 

מיתוס “העין התמימה”

גומבריך שיבר על מיתוס העין התמימה, הוא טוען שמי שחושב שהעין היא תמימה שבוי בתוך מיתוס. הוא מתנגד לריאליזם. הוא טוען שההשקפה הזו היא תמימה. מי שחושב כמו הריאליסטים הם תמימים- וזה מיתוס. גומבריך מנסה להראות שהעין לא תמימה בכלל. שאין דבר כזה  תיאור מנותק מפרשנות. לדעת גומבריך אין הפרדה בין מבט לפרשנות.

 

תוכן עניינים

דברו איתנו

לפגישת ייעוץ ללא התחייבות השאר פרטים עכשיו או התקשרו: 077-9972792