תקשורת חזותית ככלי שכנועי בפרסום

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on whatsapp
Share on email

 

שלילת השאלה האפיסטמית

“מה” לומדים מאמנות

זה לא אמור להיות ידע טענתי. בוויכוח עם ההגדרה הקלאסית של הידיעה. ידיעה- סברה אמיתית ומוצדקת. לפיה, כל דבר שאני יודע אנחנו נהיה מסוגלים לנסח אותו בצורה משפט פשוט. הוא עונה- אי אפשר להסביר מה למדנו מהיצירות. הוא אומר שלא כל ידע ניתן להסביר במילים. בחוויה האישית אפשר להרגיש ולדעת משהו חדש, גם אם לא ניתן להסביר אותו במילים. ההרגשה והחוויה שאנחנו מבינים היא סוג של ידע, גם אם לא ניתן לנסח במילים פשוטות. הידע הנרכש בנאלי. הוא עונה- רק כשמנסחים אותו בטענות. העומק זה לא דבר שניתן להסביר- הבנה רגישות: זה העומק שמפיקים מהיצירה. אין ידע ייחודי לאמנות (כמו במדע). מקור רציני ליידע צריך לספק יידע ייחודי רק לו. אם לא ניתן להצביע על ידע שניתן לקבל רק מאומנות- אז זה לא יידע.

הידע לא צריך להיות ייחודי 

הוא לא אומר שניתן ללמוד רק מאומנות ידע. כל מה שלומדים מאומנות אפשר ללמוד ממקור אחר (למשל על מלחמה אפשר ללמוד מפעילות עצמה של מלחמה ולא מיצירת אומנות על מלחמה). אבל עדיין זה מקור לידע. דוגמא: אומנות זה כמו עיתונים. כל מה שלומדים מעיתון ניתן ללמוד ממקומות אחרים. אין מידע שנמצא בעיתון ורק בעיתון. איזה זכות קיום יש לידע שמגיע מהעיתון? אותו הדבר לגבי האומנות. הטענה שאפשר לקבל ידע מאומנות ומי שרוצה לבחור בו יכול להפיק ממנו ידע.

העולם המדומיין של האמנות לעומת העולם האמיתי 

העולמות שהאומנות יוצרת הן עולמות פיקטיביים. מהותה של האומנות זה ליצור עולמות מרוחקים. יש הבדל בין העולם בספר/ על המסך בקולנוע/ על הבמה בתיאטרון זה עולמות מדומיינים.

התשובה של גוט: לא כל היבט באמנות הוא בדיוני )ויש אמנות שאינה בדיונית כלל(יש סוגים של אומנות שכן מציגים את המציאות. לא כל היבט באומנות הוא בדיוני. בכל אמנות יש גם היבטים מהעולם האמיתי. הוא אומר שזה אפשרי אבל לא מכל יצירה אפשר לקבל ידע. הוא אומר שכמעט בכל יצירה יש יסודות של העולם האמיתי. לדוגמא: ללמוד מהי חברות, מהו אומץ. אם ההיבטים המציאותיים לא היו קיימים שם לא היינו מתחברים לזה כנראה.

גוט מבקש לדמיין יצירת אומנות שאין לה שום קשר לעולם האמיתי. לדוגמא: יצירה שמציגה את המלחמה כדבר בלתי בעייתי. אף אדם לא יוכל להתחבר אליה בשום מובן, לא יהיה בו עניין. אנחנו מוצאים באומנות עניין כשאנחנו מוצאים היבטים אמיתיים ומציאותיים, מהעולם שלנו. ובגללם אפשר לקבל ידע של ממש מתוך האומנות. הוא אומר שיש אומנות שאינה בדיונית כלל- אומנות דוקומנטרית. זה מובן שהיא אינה אובייקטיבית לגמרי, אבל עדיין זה מקרה מובהק של אומנות שיש לה קשר חזק לעולם האמיתי. אומנות מנסה להיות שיקוף של היבטים מסוימים מהמציאות. היסודות של האמת הכרחיים באומנות דוקומנטרית.

הידע הנרכש הוא “אמונה אמיתית” אך אינו מוצדק. ידע חייב הצדקה- מה ההצדקה לידע מיצירת אומנות.

 

איך תייצר אמנות אמיתית

הביקורת היא- אומנות היא לא מקור ידע אמין מספיק. איך נדע בתמונה שהידע שאנחנו מפיקים ממנה היא אמיתית? איך מצדיקים ידע שמגיע מאומנות?

התשובה של גוט: אותה ההצדקה כמו בידע ממקור אחר.

גוט לא מתווכח עם טענה זו, אין לו איך לענות לספקן שאומר שאין ידע בכלל. (אין ידע בדת, במדע) הוא לא מתעסק בתורת ההכרה שהוא יכול לענות לספקנים כאלה. הוא יכול לענות רק לאלה שמאמינים בידע- הוא טוען שאומנות יכולה להיות מקור ידע לא פחות ממקורות ידע אחרים. כדי לקבל את הידע אנחנו נשענים על ידע קודם. לדוגמא: שהוצאת האוניברסיטה זה מקור מהימן, שהארכיון של תל אביב הוא רציני ואמין, והפרופסור שנעזרנו בו הוא אמין. בזכות הידע הקודם אנחנו נעזרים בו ואנחנו יכולים לדעת שהידע שאנחנו מצאנו הוא אמין. 

הוא טוען שאם אנחנו לא יודעים כלום על היצירה אין לו דרך להצדיק את מה שאנחנו רואים בתמונה/ ביצירה. הוא טוען שההצדקות קיימות במקורות אחרים.

**בלי ידע קודם קשה לקבל ידע חדש.

האם אין החוויה אינה קשורה לידע? אלו שני תהליכים מנותרים לחלוטין?

בחלק מהפעמים האופן בו היצירה מעניקה ידע הופך את הידע לרלוונטי מבחינה אסתטית. הוא טוען שלמדנו את הידע הזה בגלל האופן, בגלל הצורה שבה החוויה מוצגת.

האיך (לא העובדה שזה סיפור על אהבה) איך שהתרגשנו. הטראגיות זה החוויה האסתטית.

גוטמן (בציור –”רחוב הרצל”) ניסה להעביר אהבה למקום באופן שבו הוא פונה לצופה, שבו הוא מעביר לצופה את אותה החוויה. מה שלמדנו מהתמונה של גוטמן, לא תלוי רק במה מצוייר, אלא באיך הוא צייר.

ביקורות נגד– אנשים שטוענים שאין קשר בין מה שאפשר ללמוד מאומנות לבין החוויה האסתטית.

להמשך לחץ כאן

תוכן עניינים

דברו איתנו

לפגישת ייעוץ ללא התחייבות השאר פרטים עכשיו או התקשרו: 077-9972792