תקשורת חזותית- איך לייצר השפעה עמוקה בעזרת ייצוג וידיעה – חלק ב'

Share on facebook
Facebook
Share on whatsapp
WhatsApp
Share on email
Email
Share on linkedin
LinkedIn

אולי יעניין אותך גם חלק א'

הקשרים נפוצים של מימזיס

רינגטונים הם ממתים ביחס למוסיקה, כמו שאייקונים הם ממתים לפנים של בן אדם.

ניתן לדבר על מימזיס של אובייקטים ואירועים, אבל גם מימזיס של תכונות אופי ושל רגשות. חיקויים טובים הם כאלה שגם אם הם מאוד שונים מהמציאות הם מייצגים אותם באופן ממש טוב.

מימזיס זה מושג שחורג מעולם האומנות. לדוגמא: הכפתור מגע באייפון.

ניתן לדבר על מימזיס בהקשר של דימויים חזותיים (תמונות, תצלומים, פסלים, צורות ארכיטקטוניות וכד'), אך גם בהקשר של דימויים מילוליים, האופן שבו שפה מתארת דבר-מה (תיאור, מטאפורה, אונומטופיאה וכד'( דימויים דרמטיים )תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה), ואפילו דימויים מוסיקליים (למשל, מוסיקה לקולנוע וטלוויזיה).

ככל שמימזיס מקנה סוג של ידיעה  (עובדתית, חווייתית, מוסרית, מעשית וכיו"ב) , הרי למימזיס יש השפעה מובהקת על יחסם של בני-אדם לעולם הטבעי והאנושי הסובב אותם.

 

בעיית המימזיס- פיתוי

אם אנו מבקשים להכיר את המציאות (לדעת את האמת), אז מדוע ערכה של החוויה התמונתית גבוה יותר עבורנו ממפגש ישיר עם המקור?

כנראה זה יותר מתגמל להתעסק עם התמונה מאשר עם מקור. עדיף לצחוק מאלי פיניש עושה את שמעון פרס יותר מצחיק מלראות את שמעון פרס.

 

שתי דרכים קלאסיות להתמודדות עם בעיית המימזיס

א.  לטעון כי מבעיית המימזיס נובע שתמונות הן "מסוכנות", במובן זה שהחוויה האסתטית מעוותת את תפיסת המציאות שלנו, ולכן יש להגביל השימוש בהן באופנים שונים ]עמדת אפלטון[

ב. לטעון כי ניתן להתגבר על בעיית המימזיס ע"י כך שנראה כי לחוויה האסתטית יש ערך אפיסטמי העומד בפני עצמו, ובמובן זה אנו בהחלט לומדים על המציאות באמצעות תמונות (עמדת אריסטו).

מקורותיו הקלאסיים של הדיון במושג "מימזיס"

בספרו  "פוליטיאה" (המדינה) מציג אפלטון את "תורת האידאות" במסגרתה מובחנים שני עולמות: "עולם הממשות"  (המציאות האמיתית) מחד-גיסא, וועולם התופעות (החומר)  מאידך-גיסא. השולחן החומרי, התופעתי, נבדל מהשולחן האמיתי ("אידאת השולחן", השולחן כשלעצמו, או השולחניות).

 

אריסטו אומר שתהליכים של לבחון תמונה הוא פוטנציאל, שעובר החצנה. מה שיותר הדימוי עושה- הוא חוקר את התכונות המהותיות של האובייקט ומציף אותן על מנת שנוכל לראות אותם. זה יותר עשיר מבחינה קוגניטיבית, התבוננות במקור וזיהו תכונות וייצוגן באופן מוקצן על מנת לגרום לנו לראות אותן ולהבין שהם שמה במקור.

אריסטו מציע- שצריך לראות תהליך של חקירת התמונה כמו גילוי של המציאות והבנת המציאות.

אנחנו לא נדרשים להכריע ביניהם אלא להבין תמונה בשני מובנים מנוגדים.

אפלטון- מעמדן של יצירות אומנות: לדעת אפלטון מעמדן של יצירות אומנות הן "חיקוי של "חיקוי", וככאלה הן מביאות להרחקה כפולה מן האמת.

אפלטון הביקורת על האומנות

האמנות מציגה חיקויים של הדברים החומריים, שהם בעצמם רק חיקויים של האידאות הטהורות – האמנות היא חיקוי של חיקוי.

לכן, האמנות מרחיקה את האדם מן האמת והידיעה, והעיסוק בה מזיק – שום תועלת אינה צומחת מלימוד שקרים.

יתר על כן, לאמנות יש השפעה רגשית על נפשותיהם של בני האדם. אבל מכיוון שהאמנות שקרית, השפעה זו היא בעייתית ומסוכנת.

לכן, צנזורה (תכנית ורעיונית) הינה הכרחית לשם מזעור הנזק שהאמנות עלולה לגרום (קרי: השתלטות הצד הרגשי על הצד התבוני או השכלי בנפש האדם).

יש לגרש את המשוררים המוכשרים מן המדינה היות ולא ניתן לשלוט בהשפעה של יצירותיהם על אזרחי המדינה.

האמנות מציגה חיקויים של הדברים החומריים, שהם בעצמם רק חיקויים של האידאות הטהורות – האמנות היא חיקוי של חיקוי.

יש להגביל את השימוש באומנות לצרכים פונקציונאליים מוגדרים בלבד, לאמור: כחלק מחינוכם של בני מעמד השומרים מתוך מטרה לחזק את מסירותם ונאמנותם למדינה.

 

אריסטו- המהות מצויה בתוך הדברים החומריים

אריסטו היה אומנם שותף לדעתו של אפלטון כי לפרטים שונים חייבת להיות מהות משותפת המאפשרת להם להשתייך לאותה קטגוריה (ועל-כן גם להיקרא באותו שם), אך דחה את ההפרדה הבסיסית של אפלטון בין "מהות" (אידיאלית) ל"גילומה" (בפרטים הגשמיים).

במילים אחרות, לדידו של אריסטו, אין שני "עולמות" כפי שטוען אפלטון (עולם האידאות מול עולם התופעות), כי אם מציאות אחת המורכבת מפרטים הכוללים את תכונותיהם המהותיות באופן אינהרנטי.

עבור אריסטו, הקטגוריזציה )קרי: החלוקה לקטגוריות( ניצבת במוקד החקירה הפילוסופית, כי כל הפרחים, למשל, מחזיקים בהכרח בתכונות מהותיות (עלי כותרת, אבקנים וכיו"ב), ובמקביל, גם בתכונות מקריות (צבע מסוים, גודל מסוים וכד').

מתוך כך, אריסטו מסיק כי בחינת הפרטים הגשמיים היא הכרחית לשם זיהוי מהותם.

אריסטו- על האומנות

למרות חילוקי הדעות ביניהם, אריסטו מסכים עם אפלטון שהאמנות "מחקה" או  "מייצגת" את המושאים שאודותם היא נסובה, כלומר, שמתקיים יחס ממטי בין האמנות לבין מושאיה.

אבל לפי אריסטו החיקוי טבעי לאדם, והוא חלק חשוב מתהליך הלמידה – אנו לומדים באמצעות פעולה של חיקוי.

בהתאם לתפישתו, מכיוון שהמהויות נמצאות בדברים, ניתן ליצור חיקויים שיגלמו בצורה טובה את המהויות – לכן ניתן ללמוד גם מהתבוננות בחיקויים.

הדימויים המימטיים שמייצרת האמנות מדגימים תכונות מהותיות (אקטואליות ופוטנציאליות) של הפרטים המיוצגים.

לכן, ההתנסות בדימויים מימטיים עשויים כהלכה מקרבת אותנו למהות הדברים ועל-כן מקנה לנו ידיעה אמיתית אודותם.

 

אריסטו- הטרגדיה

לפי אריסטו, הטרגדיה מהווה את הייצוג הנעלה ביותר של החיים האנושיים כיוון שהיא לוכדת את

המהות האוניברסאלית של הרגשות הבסיסיים ביותר ועל-כן היא מאפשרת לבני-אדם ללמוד

להכיר את עצמם ולהגשים את אנושיותם בדרך מיטבית.

במובן זה, השירה הטראגית עדיפה, לדעת אריסטו, על ההיסטוריה כיוון שהאחרונה עוסקת באמיתות פרטיות )וקונטינגנטיות(, בעוד הראשונה מכוונת לאמיתות כלליות )והכרחיות( ביחס לחייהם של בני-אדם.

בניגוד לאפלטון שראה בייצוג המימטי של האומנות איום על השלטון התקין ומנגנוני השליטה של המדינה, אצל אריסטו הייצוג האמנותי מהווה מכשיר רב ערך במסגרת כינונה של החברה ושל האדם כ-"יצור חברתי".

להמשך לחלק ג'

שתפו את המאמר
Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin
Share on whatsapp
מאמרים נוספים

מיתוג מוצרים

לא פשוט להכניס מוצר חדש לשוק. ברוב התחומים סביר להניח שיש מוצרים אחרים עם תכונות דומות או שעושים עבור הלקוחות אותו דבר או כמעט אותו

קרא עוד »

לפגישת ייעוץ ללא התחייבות

דברו איתנו

לפגישת ייעוץ ללא התחייבות השאר פרטים עכשיו או התקשרו: 03-5361513